פחדים אצל מתבגרים, מה עולה במטבח כשהידיים עסוקות

פחדים אצל מתבגרים הם חיה אחרת לגמרי מפחדים אצל ילדים קטנים, ילד בן 6 מפחד מחושך, ממפלצות, מדברים שאפשר להדליק עליהם אור, מתבגר בן 13 מפחד מדברים שאין עליהם מתג, מה יגידו עליו, מי יצחק עליו, ומה יקרה אם ינסה וייכשל

ובגלל שהפחדים האלה מביכים, מתבגרים כמעט אף פעם לא מדברים עליהם ישירות, לא עם ההורים ולרוב גם לא איתי, אבל יש משהו שקורה כשהידיים עסוקות בבצק והעיניים לא צריכות להסתכל על אף אחד, דברים מתחילים לעלות, לא כווידוי דרמטי, כהערות אגב, ואחרי מספיק שנים עם מתבגרים סביב השיש, ההערות האלה מצטרפות לשלוש תמות שחוזרות שוב ושוב

התמה הראשונה, הפחד להיתפס

זה עולה בגרסאות שונות כמעט בכל קבוצת מתבגרים, ההתנגדות לצילום, הבקשה "אל תעלי את זה", הבדיחה העצבנית כשמישהו שולף טלפון, מתבגרים של היום חיים בתחושה שכל רגע שלהם מתועד, ושרגע אחד לא מחמיא יישאר לנצח

מה שלא עוזר, להגיד "אף אחד לא מצלם אותך", הם יודעים שזה לא מדויק, מה שכן עוזר, מרחבים שבהם אין מסכים בכלל, לא כעונש אלא כברירת מחדל, מקום שבו אפשר להיות מגושם, לטעות בקול רם, ולגלות שלא קרה כלום, הידיעה שהרגע הזה לא מתועד משחררת משהו בכתפיים שלהם, רואים את זה פיזית

התמה השנייה, עדיף לא לנסות מאשר להיכשל מול כולם

הפחד מכישלון פומבי הוא הפחד המרכזי של גיל ההתבגרות, והוא הסיבה שמתבגרים רבים מפסיקים לנסות דברים חדשים בדיוק בגיל שבו הם הכי צריכים לנסות

ההיגיון הפנימי שלהם מושלם, אם לא ניסיתי, לא נכשלתי, אם לא נכשלתי, אין על מה לצחוק

מה ששובר את ההיגיון הזה הוא לא נאום, אלא סביבה שבה כישלון הוא חלק מהתהליך של כולם, כשכל הקבוצה מפשלת בבצק שמרים בפעם הראשונה, וכולם רואים שכולם מפשלים, הכישלון מפסיק להיות סוד אישי ומתחיל להיות שפה משותפת

התמה השלישית, הביטחון שכולם בטוחים חוץ ממני

מתבגרים משוכנעים שכל מי שסביבם יודע מה הוא עושה, ושרק הם מזויפים, בפסיכולוגיה חברתית יש לזה שם, בורות פלורליסטית, מצב שבו כולם מסתירים את אותה חולשה, ולכן כל אחד בטוח שהוא היחיד שמרגיש אותה

הדבר הכי משחרר שיכול לקרות למתבגר הוא לגלות שגם אחרים מפחדים, לא כי מבוגר אמר לו, זה לא עובד, אלא כי הוא ראה במו עיניו, מתבגר אחד שמודה בקול שהוא לחוץ, פותח את הדלת לכל השאר, ולכן קבוצה קטנה עם אווירה בטוחה שווה יותר מעשר שיחות עידוד

מתי פחד הוא כבר לא "שלב"

חשוב לי להגיד את זה ברור, יש גבול בין פחדים נורמליים לגיל לבין משהו שדורש טיפול, אם הפחד גורם למתבגר להימנע בקביעות מבית ספר, ממפגשים חברתיים או מפעילויות שהוא אהב, אם הוא נמשך חודשים בלי שיפור, או אם מופיעים סימנים גופניים קבועים כמו כאבי בטן לפני כל אירוע חברתי, זה הזמן לפנות לאיש מקצוע, פסיכולוג ילדים ונוער או רופא הילדים כתחנה ראשונה, אין בזה שום בושה, ההפך, זו בגרות של ההורים

שאלות שהורים שואלים

המתבגר שלי לא מספר לי כלום, איך אדע ממה הוא מפחד?
אל תשאלו ישירות, שאלות ישירות נחוות כחקירה, במקום זה צרו מצבים של עשייה משותפת, נהיגה, בישול, הליכה, כשהידיים עסוקות והמבט לא נפגש, מתבגרים מדברים, זה עובד אצלי במטבח וזה עובד גם באוטו בדרך לאימון

האם זה נורמלי שמתבגר שהיה ילד חברותי נהיה פתאום מסוגר?
עד גבול מסוים כן, גיל ההתבגרות מביא איתו מודעות עצמית חדשה וכואבת, אבל אם ההסתגרות מלווה בירידה בתפקוד, בשינה, או במצב הרוח לאורך זמן, אל תחכו שיעבור לבד

איך אני מעודד אותו לנסות דברים חדשים בלי ללחוץ?
תציעו פעם אחת, בלי נאום, ותנו לו את זכות הסירוב, מתבגר שמרגיש שיש לו יציאה, נכנס יותר בקלות, ולפעמים הדרך היא דרך חבר, מתבגרים באים למקומות שחברים שלהם כבר נמצאים בהם

שלכם, מרסל רביבו, בייקידס – העצמה פוגשת אפייה

מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים או בני משפחה