נועה הגיעה אליי אחרי חודשים שבהם היא חזרה על עצמה בבית שלוש וארבע פעמים לפני שתום בן העשר שלה בכלל הגיב, היא תיארה את זה במשפט אחד, הילד לא מקשיב לי, ואמרה שהיא מרגישה כמו רקע קול בחיים של הבן שלה, משהו שרץ ברקע בלי שמישהו באמת קולט מה הוא אומר.
כשישבתי עם נועה ותום בנפרד, גיליתי משהו שלא הופיע בתיאור הראשוני שלה, תום לא היה ילד שלא מקשיב בכלל, הוא היה ילד שהמתין לרגע שבו ההוראה תהיה ברורה וקצרה מספיק בשבילו לפעול עליה, כל עוד ההוראות הגיעו בעירוב של כמה בקשות וטון של תסכול, המוח שלו פשוט סגר תריסים.
למה ילד מתעלם מהוראה גם כשהוא שומע אותה
ילדים בגילאי בית ספר, בעיקר אלה עם קושי בריכוז או עומס רגשי, לא מתעלמים בכוונה אלא נכנסים למצב של עומס שבו קשה להם למיין מה לעשות קודם, כשנועה פנתה לתום עם שלוש בקשות בבת אחת, ללבוש נעליים, לקחת תיק, ולהזדרז, המוח שלו קיבל יותר ממה שהוא יכול לעבד ברגע אחד, ומה שנראה כסירוב היה בעצם קריסה שקטה.
העבודה שעשינו עם נועה לא כללה טכניקת ענישה או תגמול חדשה, היא כללה דבר אחד פשוט, לפנות לתום עם בקשה אחת בלבד, בעיניים, ולחכות שלוש שניות בשקט לפני שחוזרים על הבקשה, השינוי הזה נראה כמו כלום, אבל תוך שבועיים תום התחיל להגיב בלי שנועה צריכה לחזור על עצמה בכלל.
דבר נוסף שגיליתי בעבודה עם נועה ותום היה הטון של הדיבור, לא רק התוכן, נועה גילתה שהיא נוהגת לדבר אל תום בטון שמתחיל כבר כעוס עוד לפני שהוא הספיק בכלל להגיב, כאילו היא מניחה מראש שהוא לא יקשיב, והציפייה הזו, גם אם לא נאמרת במילים, נקלטת אצל הילד ומשפיעה על איך שהוא מגיב, כשנועה למדה לפתוח בטון נייטרלי ורגוע, גם לפני שהיא יודעת אם תום יקשיב, התגובה שלו השתנתה מהר יותר ממה שהיא ציפתה.
התפקיד של היחס ולא רק של ההוראה
יש משהו עמוק יותר שקרה באותם שבועיים, תום לא הגיב רק כי ההוראה היתה קצרה יותר, הוא הגיב כי הוא הפסיק לקבל את הרגשה שאמא שלו מדברת אליו מתוך תסכול ועומס, ובמקום זה קיבל פנייה שקטה שבה היה מקום גם בשבילו להגיב, ילדים מקשיבים הרבה יותר כשהם מרגישים שמישהו באמת פונה אליהם ולא רק פולט משימה.
נועה שאלה אותי אם זה אומר שהיא צריכה לוותר על גבולות, והתשובה שלי היתה חד משמעית לא, גבולות נשארים, אבל הדרך להעביר אותם משתנה, ילד שמרגיש שמדברים אליו ולא רק נגדו, נוטה לשמור על הגבול בלי מאבק מתמשך, כי הוא לא נמצא במצב הגנתי של תחושת תקיפה.
נועה שאלה אותי גם אם היא צריכה לשנות את עצמה לחלוטין, והתשובה שלי היתה שלא, היא לא צריכה להפוך לאדם אחר, היא צריכה רק להוסיף הרגל קטן אחד, הפסקה קצרה לפני שהיא פונה לתום, רגע שבו היא בודקת עם עצמה מה הטון שלה לפני שהמילים יוצאות, ההרגל הקטן הזה, שנראה כמו כלום, הוא מה שבנה את כל השינוי הגדול שראינו אחרי כמה שבועות של עבודה עקבית.
בתוכנית ההעצמה של בייקידס אנחנו עובדים הרבה על יחס מכוון בין מנחה לילד, הוראה אחת ברורה בכל פעם, זמן המתנה, והכרה בכך שהילד שמע, וזה אחד הכלים שהעברתי גם לנועה, לא שיטה קסומה אלא דרך פשוטה להוריד עומס ולהגדיל הקשבה אמיתית בין שני הצדדים.
חודש אחרי שנועה הפסיקה לחזור על עצמה שלוש פעמים, היא כתבה לי שההרגשה בבית השתנתה, לא רק שתום מקשיב יותר, גם היא מרגישה פחות עצבנית ושחוקה, כי היחסים שלהם הפכו לשיחה ולא למלחמת התשה, וזה בדיוק המקום שבו חוסר הקשבה אצל ילדים מתחיל להיפתר באמת.
להעמקה נוספת בנושא, מוזמנים לקרוא גם את הילד לא מקשיב: ההבדל בין סירוב לעומס.
שאלות שהורים שואלים
איך מבדילים בין ילד שלא מקשיב לבין ילד עם קושי קשב אמיתי?
ילד שמתקשה בגלל עומס יגיב כשההוראה קצרה וברורה ויש זמן המתנה, ילד עם קושי קשב מתועד יתקשה גם כשההוראה ברורה מאוד, אם השינוי הקטן הזה לא עוזר בכלל אחרי כמה שבועות, שווה לבדוק עם איש מקצוע אם יש גורם קשב שדורש התייחסות נפרדת.
האם צריך לחזור על הוראה כמה פעמים כדי שהילד יפנים אותה?
חזרה מיידית ומתוסכלת בדרך כלל עושה את זה גרוע יותר, כי הילד קולט את הטון לפני התוכן, עדיף לפנות פעם אחת בעיניים, לחכות, ורק אם באמת אין תגובה לחזור בטון שקט בלי תוספת של כעס שמגדילה את העומס הרגשי שלו.
מה עושים כשהילד מקשיב רק לאחד מההורים ולא לשני?
זה קורה הרבה כשיש הבדל בטון או בעקביות בין ההורים, הדבר הראשון הוא לבדוק אם ההורה שהילד מקשיב לו פחות נותן הוראות מתוך תסכול או ברצף של כמה בקשות, ולהתחיל לתרגם את ההוראות לאותה שפה פשוטה וברורה שעובדת עם ההורה השני.
שלכם, מרסל רביבו, בייקידס – העצמה פוגשת אפייה.
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
הילד שלכם בגילאי 8 עד 14?
תוכנית ההעצמה של בייקידס עובדת בקבוצות קטנות, פעם בשבוע אחר הצהריים, עם תוצאה שהילד מחזיק ביד בסוף כל מפגש.
לפרטים על תוכנית ההעצמהנציג מהצוות של מרסל יחזור אליכם עם כל הפרטים.
מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים או בני משפחה
מרסל
