חרדה חברתית אצל מתבגרים: למה דווקא קבוצה עוזרת יותר משיחה אחת על אחת

חרדה חברתית אצל מתבגרים: למה דווקא קבוצה עוזרת יותר משיחה אחת על אחת

לשיתוף ברשתות החברתיות

הילד לא מקשיב לי, מדריך קצר להורים עסוקים

הורים רבים שמגיעים אליי עם מתבגר שסובל מחרדה חברתית אצל מתבגרים מניחים באופן טבעי שהפתרון הוא חדר סגור, מטפל אחד, ושיחה אישית, וזו אכן דרך שעוזרת להרבה מתבגרים, אבל יש משהו שהטיפול הפרטני לא יכול לספק, את החרדה החברתית עצמה בזמן אמת, ובלי זה חלק מהעבודה נשארת תאורטית.

חרדה חברתית נבנית מפחד מהערכה של אחרים, מהמחשבה שאנשים מסתכלים ושופטים, בחדר סגור עם מטפל אחד שאינו שופט ושלם עבור הזמן שלו, המתבגר לא נחשף בכלל לגורם המפחיד האמיתי, הוא יכול לדבר על החרדה החברתית שלו בצורה בהירה ומנותקת לחלוטין מהרגש עצמו, כי המצב שבו הוא נמצא פשוט לא מעורר אותו.

מה קורה בקבוצה שלא קורה בשיחה פרטנית

בקבוצה, המתבגר נמצא בתוך בני גיל אחרים, חלקם מכירים היטב את אותה תחושה, וכאן קורה דבר ראשון חשוב, הוא מגלה שהוא לא היחיד שמרגיש כך, זה בפני עצמו מוריד נטל גדול, כי חרדה חברתית נבנית הרבה על התחושה שהוא היחיד שחווה את זה בעולם, וראיית פנים אחרות שמתמודדות עם אותו דבר שוברת את הבדידות הזו.

דבר שני, הקבוצה מספקת חשיפה הדרגתית אמיתית, המתבגר נדרש לדבר, להקשיב, להגיב, ולהיות נראה, בתוך מרחב שהוא בטוח מספיק כדי להרשות לעצמו לטעות, זה שונה לגמרי מדיבור על המצב החברתי מול מטפל, כי כאן המצב החברתי קורה ממש בתוך החדר, ולא רק מתואר במילים אחרי שהוא קרה כבר בעולם האמיתי.

דבר נוסף שקורה בקבוצה ולא יכול לקרות בטיפול פרטני הוא למידה דרך תצפית, מתבגר שרואה מתבגר אחר מתמודד עם אותה חרדה בדיוק ומצליח לדבר, לשתף, להתמודד עם הרגעים הקשים, מקבל מודל חי לחיקוי שהוא יכול להתאים לעצמו, זה שונה מאוד מלשמוע מטפל מבוגר מסביר תאוריה על חרדה חברתית, כי כאן ההוכחה מגיעה מבן גיל שהוא יכול להזדהות איתו ולהרגיש שאם הוא הצליח אז גם אני אולי אצליח.

התפקיד של המנחה בתוך הקבוצה

מנחה שעובד נכון עם קבוצה של מתבגרים עם חרדה חברתית לא דוחף אף אחד לדבר בכוח, הוא בונה קצב שבו כל מתבגר נכנס בקצב שלו, מתחיל ממעורבות קטנה, ועולה בהדרגה ככל שהביטחון שלו גדל, התהליך הזה לוקח זמן, אבל בניגוד לטיפול פרטני, המתבגר תמיד מתרגל בתוך המצב ולא רק מדבר עליו.

הורים שואלים אותי גם אם הקבוצה לא יוצרת סיכון שהמתבגר ייחשף וירגיש נבוך יותר, זו חשש לגיטימי, אבל קבוצה בנויה נכון עובדת בדיוק בכיוון ההפוך, היא מגדירה כללים ברורים של הקשבה ואי שיפוטיות מהרגע הראשון, ומי שמנחה אותה דואג שאף משתתף לא יידחף לחשיפה מעבר למה שהוא מוכן לה, חשיפה נכונה היא תמיד בחירה של המתבגר עצמו ולא דבר שנכפה עליו מבחוץ.

בתוכניות ההעצמה שאני מעבירה למתבגרים, המשימה המשותפת של אפייה נותנת לקבוצה מוקד חיצוני שמקל על הדיבור הראשוני, ובמקביל דורשת שיתוף פעולה אמיתי עם מתבגרים אחרים, זה לא בא במקום טיפול פרטני כשהוא נדרש, אבל הוא מספק מרחב תרגול חברתי שטיפול פרטני לרוב לא מגיע אליו בכלל.

להורים שמתלבטים בין שיחה פרטנית לקבוצה, התשובה שלי היא שהשאלה הנכונה היא לא איזה דבר אחד נכון, אלא מה המתבגר צריך בשלב הזה, אם הוא עדיין לא מצליח לדבר על זה בכלל, שיחה פרטנית קודמת יכולה לפתוח אותו, אבל אם הוא כבר יודע לדבר על החרדה ומתקשה דווקא בתרגול בפועל, קבוצה היא בדיוק המקום שמחסר לו.

הורים שמתלבטים לא צריכים להחליט לבד, שיחה עם איש מקצוע שמכיר את המתבגר יכולה לעזור לבחור את הסדר הנכון בין טיפול פרטני לעבודה קבוצתית, ולעיתים הפתרון הטוב ביותר הוא שילוב בין השניים לאורך זמן, כך שהמתבגר מקבל גם מרחב אישי לעיבוד וגם הזדמנות לתרגול חברתי אמיתי בתוך קבוצה שמכילה אותו בלי שיפוטיות ובקצב שמתאים לו באופן ספציפי.

להעמקה נוספת בנושא, מוזמנים לקרוא גם את חרדה חברתית אצל מתבגרים: מה ההבדל בינה לבין ביישנות רגילה.

שאלות שהורים שואלים

איך אפשר להבין אם מתבגר מוכן לקבוצה או עדיין צריך שיחה פרטנית לפני כן?

מתבגר שמסרב לחלוטין לכל מצב חברתי ואפילו לא מוכן לדבר על זה בבית צריך לרוב שיחה פרטנית ראשונה, מתבגר שמדבר על הקושי שלו אבל נמנע מלתרגל אותו בפועל הוא לרוב מוכן מאוד לעבודה קבוצתית.

מה קורה אם המתבגר מתנגד להצטרף לקבוצה בהתחלה?

זה נפוץ מאוד ולא אומר שהקבוצה לא מתאימה, מתחילים בשיתוף קטן, אפשר אפילו רק צפייה בתחילה, ונותנים למתבגר להרגיש שהקצב הוא שלו, מתבגרים רבים שהתנגדו בהתחלה הופכים לחלק פעיל בקבוצה תוך מספר מפגשים כשהם מרגישים שלא לוחצים עליהם.

האם קבוצה עובדת גם למתבגרים עם חרדה חברתית חמורה מאוד?

בדרגות חמורות מאוד לרוב נדרש שילוב של טיפול פרטני לצד עבודה קבוצתית ולא רק אחד מהם, חשוב להתייעץ עם איש מקצוע שמכיר את המתבגר כדי לקבוע את סדר הצעדים הנכון ואת הקצב המתאים לו באופן אישי.

שלכם, מרסל רביבו, בייקידס – העצמה פוגשת אפייה.

הילד שלכם בגילאי 8 עד 14?

תוכנית ההעצמה של בייקידס עובדת בקבוצות קטנות, פעם בשבוע אחר הצהריים, עם תוצאה שהילד מחזיק ביד בסוף כל מפגש.

לפרטים על תוכנית ההעצמה

נציג מהצוות של מרסל יחזור אליכם עם כל הפרטים.

מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים או בני משפחה

מרסל רביבו

מרסל

הילד לא מקשיב לי, מדריך קצר להורים עסוקים