כשחושבים על פחד, רואים בראש ילד קטן שבוכה או נצמד להורה, אבל פחדים אצל מתבגרים נראים אחרת לחלוטין, ולכן הורים רבים מפספסים אותם לגמרי, מתבגר מפוחד נראה בדרך כלל עצבני, מסתגר בחדר, עונה בקוצר רוח, או פתאום מוותר על חברים שהוא אהב בלי הסבר, אף אחד מהסימנים האלה לא נראה כמו פחד במבט ראשון.
ההורים שמגיעים אליי עם בן או בת מתבגרים מתוארים כאלה שהשתנו, פתאום סגורים, פתאום לא מוכנים לדבר, ההורה מפרש את זה כגיל ההתבגרות הרגיל, וזה אכן קורה הרבה, אבל לפעמים מתחת לשקט הזה מסתתר פחד ברור מאוד, מהחברים, מהעתיד, מהציונים, מהגוף שלו, מה שהם חושבים עליו, פחד שהמתבגר לא יודע איך לנסח במילים ולכן הוא סוגר את הדלת.
מה עושה את פחדי המתבגרים שונים מפחדי ילדים
ילד קטן מפוחד מחפש קרבה, מתבגר מפוחד בורח מקרבה, זה ההבדל המרכזי, המוח של המתבגר נמצא בתהליך שבו הוא לומד להסתדר בלי ההורה, ולכן גם כשהוא זקוק לעזרה הוא לא פונה אליה באופן ישיר כמו ילד קטן, הוא נסגר, בודק אם מישהו שם אבל לא מוכן להודות בזה, ואם ההורה מגיב בלחץ או בדרישה לדבר, המתבגר נסגר עוד יותר.
ראיתי את זה הרבה פעמים, מתבגר שההורה שלו דחף אותו לדבר, ישר, ברור, בלי הכנה, וקיבל בתגובה שתיקה או כעס, לא כי אין לו מה להגיד אלא כי הדרישה המיידית הזו גרמה לו להרגיש נחקר ולא נתמך, מתבגרים פותחים את הדלת לרוב כשהם מרגישים שאף אחד לא דוחף, לא בשיחה מתוזמנת אלא ברכב, במשימה משותפת, ברגע אקראי שלא נראה כמו שיחת נפש.
הרשתות החברתיות מוסיפות שכבה נוספת לפחדים האלה שלא היתה קיימת בדורות קודמים, מתבגר יכול לראות בכל רגע מה החברים שלו עושים בלעדיו, איך הם נראים, כמה לייקים הם מקבלים, והשוואה מתמדת כזו מייצרת פחד שלא תמיד קשור לאירוע ספציפי, אלא לתחושה כללית של אי התאמה, הורים שמנסים להבין פחד של מתבגר צריכים לקחת בחשבון שהעולם שבו הוא חווה את החרדה שלו רחב בהרבה מהעולם שההורה הכיר בגיל הזה.
מה עוזר באמת כשמזהים פחד אצל מתבגר
הדבר הראשון שאני מבקשת מהורים הוא לא לנסות לפתור את הפחד במקום המתבגר, גם אם קל לראות את הפתרון ההגיוני, מתבגר שההורה פותר לו הכל מרגיש עוד יותר חסר יכולת, מה שעוזר הוא נוכחות קבועה בלי תביעה לשיתוף, זמינות לשיחה בלי לחץ שהיא תקרה עכשיו, ואמון שהמתבגר יגיע עם זה כשהוא מוכן.
חשוב גם שההורה יזכור שהוא לא צריך לפענח את הפחד בעצמו ולבוא עם תשובה מוכנה, לפעמים המתבגר עצמו לא יודע לנסח במדויק ממה הוא מפוחד, הוא מרגיש משהו מעורפל של לחץ ודאגה בלי להצליח לשים עליו שם מדויק, והדרישה להסביר במילים ברורות מה קורה יכולה להגביר את התסכול שלו במקום להקל עליו, לפעמים הדבר הנכון ביותר הוא פשוט להישאר נוכחים בלי לדרוש הסברה מלאה.
בתוכניות ההעצמה שאני מעבירה, שבהן נמצאים גם מתבגרים ולא רק ילדים צעירים, אני בונה מרחב שבו העבודה נעשית בידיים, לא בשיח פתוח ישיר על רגשות, המתבגר מרגיש אבטחה כשהוא יכול לדבר דרך המשימה המשותפת ולא מרגיש שהוא עומד למבחן רגשי, וזה בדיוק המקום שבו אני רואה אותם נפתחים הכי טבעי.
הורה שרוצה לעזור למתבגר מפוחד צריך בעיקר להוריד את עצמת הדרישה ולהגדיל את הנוכחות, לא לשאול כל יום מה קורה, ולא להעמיד פנים שהכל בסדר, אלא להישאר קרוב, רגוע, ונגיש, עד שהמתבגר מחליט שהוא מוכן לדבר, ובדרך כלל זה קורה הרבה יותר מוקדם ממה שחושבים כשההורה מצליח להוריד את הלחץ מעל השיחה.
הורים שמרגישים חסרי אונים לנוכח מתבגר שהשתנה פתאום צריכים לדעת שהתפקיד שלהם לא נגמר, הוא רק משתנה, בגיל הזה המתבגר צריך לדעת שההורה נשאר נקודת ביטחון קבועה בלי קשר לכמה הוא נראה עצמאי מבחוץ, הנוכחות השקטה הזו, שלא דורשת ושלא מוותרת, היא בדיוק מה שמאפשר למתבגר לחזור בעצמו כשהוא מרגיש מוכן, בקצב שהוא קובע ולא בקצב שההורה היה רוצה.
להעמקה נוספת בנושא, מוזמנים לקרוא גם את פחדים אצל מתבגרים: פחד מכישלון ופחד מדחייה הם לא אותו דבר.
שאלות שהורים שואלים
איך מבדילים בין שינוי התנהגות רגיל של גיל ההתבגרות ובין פחד שדורש התייחסות?
שינוי רגיל של גיל ההתבגרות נע וזורם, יש ימים טובים ורעים לצד תפקוד שוטף בבית הספר ובחברים, פחד שדורש התייחסות נשאר קבוע, משפיע על שינה, על אוכל, או גורם להימנעות מוחלטת ממצבים שהמתבגר אהב בעבר.
מה עושים כשמתבגר מסרב לדבר על מה שמטריד אותו?
לא דוחפים לשיחה ישירה, יוצרים הזדמנויות משותפות שלא דורשות דיבור על רגשות ישירות, כמו פעילות משותפת, נהיגה, או משימה פשוטה, מתבגרים נפתחים הרבה יותר באווירה לא ממוקדת מאשר במפגש פנים אל פנים שמוגדר כשיחת נפש.
האם צריך לפנות לאיש מקצוע כשמתבגר נראה מפוחד לאורך זמן?
כן, אם ההתנהגות נמשכת מעבר לכמה שבועות ומשפיעה על תפקוד יומיומי כמו בית ספר, שינה, או קשרים חברתיים, שווה להיעזר באיש מקצוע שיכול לעבוד עם המתבגר על הפחד הספציפי בדרך שמתאימה לגיל ולשלב ההתפתחותי שלו.
שלכם, מרסל רביבו, בייקידס – העצמה פוגשת אפייה.
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
הילד שלכם בגילאי 8 עד 14?
תוכנית ההעצמה של בייקידס עובדת בקבוצות קטנות, פעם בשבוע אחר הצהריים, עם תוצאה שהילד מחזיק ביד בסוף כל מפגש.
לפרטים על תוכנית ההעצמהנציג מהצוות של מרסל יחזור אליכם עם כל הפרטים.
מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים או בני משפחה
מרסל
