יש משהו קצת כואב שראיתי לאורך השנים. שאתם, ההורים, האנשים שהכי אוהבים את הילד, הם בדיוק אלה שהכי קשה להם לשכנע אותו שהוא שווה. לא כי אתם עושים משהו לא נכון. דווקא בגלל שאתם אוהבים.
למה המילים שלכם לא נכנסות
כשאמא אומרת לילד "אתה מוכשר", הילד שומע אהבה, לא עובדה. הוא יודע, גם בלי מילים, שאמא אמורה להגיד את זה. זה התפקיד שלה. ולכן המחמאה, גם כשהיא נכונה לגמרי, מחליקה על פניו במקום להיכנס פנימה.
זה לא שהילד לא מאמין לכם. זה שהוא לא יכול לבסס תחושת ערך על מי שמוטה לטובתו מעצם היותו הורה. וזה בסדר, זה אפילו יפה. אבל זה אומר שאת הביטחון האמיתי הוא צריך לקבל ממקום אחר.
המבט שכן עובד
עכשיו דמיינו את אותו ילד בקבוצה קטנה, בין ילדים שהוא לא מכיר. הוא מצליח במשהו, וילד זר מסתכל עליו ואומר "וואו, איך עשית את זה".
הרגע הזה עושה לילד מה שאלף מחמאות שלכם לא הצליחו. כי הילד הזר לא חייב לו כלום. אין לו אינטרס, אין לו אהבת אם, אין לו סיבה להחמיא חוץ מזה שזה באמת הרשים אותו. ולכן מה שהוא משקף מרגיש אמיתי. בלתי ניתן לפקפוק.
ילדים בונים את התמונה של עצמם מהמבט של השווים להם, לא מהמבט של ההורים. זו לא בחירה שלהם, ככה זה עובד בגיל הזה. ומי שמבין את זה מפסיק לנסות לשכנע את הילד לבד, ומתחיל לחפש לו מקום שבו ילדים אחרים ישקפו לו את מה שאתם רואים כבר מזמן.
למה דווקא קבוצה קטנה
לא כל קבוצה עושה את העבודה. בקבוצה גדולה ילד נעלם, אף אחד לא באמת רואה אותו, והמבט שהוא צריך לא מגיע אליו. בקבוצה קטנה כל ילד נראה. יש בה מספיק עיניים כדי לשקף, ומעט מספיק אנשים כדי שאי אפשר להתחבא.
לכן בחרתי לעבוד בקבוצות קטנות ומתחלפות. קטנות, כדי שכל ילד יקבל את המבט. מתחלפות, כדי שילד יתאמן שוב ושוב על להיכנס למקום חדש ולמצוא בו את ערכו. וכשילד מגלה שהוא מסוגל לבנות לעצמו מקום גם בין זרים, נולד בו ביטחון שאף מילה ביתית לא יכלה לתת.
זה לא קסם. זו פשוט הדרך שבה ילדים באמת בונים את עצמם.
על תהליך בניית הביטחון לאורך זמן כתבתי במאמר הזה.
שלכם, מרסל רביבו.
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים או בני משפחה
מרסל
