ילדה בת תשע עמדה מול הקערה ולא הזיזה ידיים, השרוולים מופשלים, הבצק מוכן לפניה, והאצבעות שלה קפואות באוויר, ואני זוכרת את המבט שלה בדיוק, לא היה בו חוסר רצון אלא פחד להתחיל ולגלות שהיא לא תצליח, ואחרי דקה ארוכה של שתיקה שאלתי אותה שאלה אחת בלבד, מה הדבר הקטן ביותר שאת יכולה לעשות עכשיו, והיא לחצה את הבצק בקצה אצבע אחת, וזה היה כל מה שצריך כדי שהתהליך כולו יתגלגל מעצמו.
ביטחון עצמי לילדים לא נבנה ממילה טובה אחת או ממחמאה שנאמרת בדרך לגן, הוא נבנה מרגעים קטנים כאלה, שבהם ילד עושה משהו בעצמו, רואה את התוצאה, ומבין שהוא היה זה שגרם לה לקרות, ובפסיכולוגיה ההתפתחותית קוראים לזה תחושת מסוגלות, ואני קוראת לזה הרגע שבו העיניים משתנות.
למה שבח לא מספיק
הורים רבים שמגיעים אליי אומרים את זה בדיוק באותן מילים, אני משבחת אותו כל הזמן ועדיין הוא לא מאמין בעצמו, וזה נכון כי שבח כללי, את כל כך חכם, את מדהימה, לא נותן לילד כלים, הוא נותן לו חיווי חוץ שתלוי במבוגר, וברגע שהמבוגר לא נמצא הביטחון נעלם איתו, ומה שבאמת בונה ביטחון הוא חיווי פנימי, שנוצר מתוך הצלחה שהילד חווה בעצמו, בשלבים שהוא יכול לעמוד בהם.
זו הסיבה שבעבודה שלי עם ילדים אני מפרקת כל מטלה למשהו קטן מספיק כדי שאף ילד לא יישאר תקוע, לא מבקשים מילד שמגלגל בצק לייצר תוצר מורכב מהרגע הראשון, מבקשים ממנו ללחוץ, לגלגל, לצפות בתוצאה, וכל שלב קטן הוא הצלחה בפני עצמה, וההצטברות של ההצלחות הקטנות היא מה שהופך לביטחון עצמי אמיתי ועמיד.
מה קורה כשילד לא מאמין בעצמו
ילד עם ביטחון עצמי נמוך לא תמיד יגיד את זה במילים, לפעמים זה יראה כעייפות פתאומית באמצע משימה, כוויתור מהיר, כמשפט הקבוע אני לא טוב בזה, ולפעמים זה דווקא יראה כפרפקציוניזם, ילד שמסרב להתחיל כי הוא לא בטוח שיעשה את זה מושלם, ושני הקצוות האלה, הוויתור המהיר והקיפאון מרוב פחד מכישלון, מגיעים מאותו מקום בדיוק, פחד מהרגע שבו יתגלה שהוא לא מסוגל.
כאן הגוף נכנס לתמונה בצורה שההורים לא תמיד מצפים לה, עבודה עם חומר ממשי, בצק שמתנגד, קמח שמתפזר, תוצר שצריך זמן, מלמדת את הילד שאפשר להתמודד עם משהו לא מושלם ולהמשיך, ואין דרך לדלג על השלב שבו הידיים מלוכלכות, יש רק דרך לעבור אותו.
מה הורים יכולים לעשות כל יום
הדבר הראשון הוא לעצור ממש לפני שממהרים לעזור, ילד שמתקשה לפתוח צנצנת או לקפל חולצה לא צריך שמישהו יעשה את זה במקומו, הוא צריך שלוש שניות של שקט כדי לנסות עוד פעם, והדבר השני הוא לשים לב להצלחה הקטנה ולשם אותה בקול, לא כמחמאה אלא כתיאור, ראיתי אותך מנסה שוב אחרי שזה לא הלך בפעם הראשונה, וזה חזק הרבה יותר מכל שאת גאון.
הדבר השלישי, והחשוב ביותר מניסיוני, הוא לתת לילד משימות אמיתיות עם תוצאה אמיתית, לא משימות מדומות שנועדו רק להרגיש אותו טוב, אלא דברים שבאמת תלויים בו, לערבב, להכין, לסדר, לגמור תהליך מתחילתו ועד סופו, וילד שמסיים תהליך שלם בעצמו יוצא ממנו אדם אחר מהאדם שנכנס אליו.
מה לעשות כשההצלחה הראשונה לא מגיעה מהר
לא כל ילד מגיע להצלחה הקטנה הראשונה שלו בפעם הראשונה שהוא מנסה, ויש ילדים שצריכים לנסות שוב ושוב לפני שהם מרגישים את הרגע שבו העיניים משתנות, וההורה שמבין את זה לא נבהל כשהפעם הראשונה והשנייה לא מצליחות, הוא ממשיך להציע את אותה משימה קטנה בלי לשנות אותה בכל פעם, כי המטרה היא לא גיוון, המטרה היא הזדמנות חזרה שמאפשרת לילד להתרגל לכישלון קטן בלי שהוא נתפס כאסון.
חשוב גם להימנע מהשוואה בין אחים, אפילו בשקט, בתוך הראש של ההורה, כי ילד שמרגיש שקצב ההתקדמות שלו נמדד מול אח או חבר, מאבד את הקשר הפנימי בין המעשה שלו לתחושת ההצלחה, ולומד למדוד את עצמו דרך השוואה חיצונית במקום דרך הניסיון האמיתי שלו, ודווקא ילד שמתקדם לאט, בקצב שלו, הוא זה שבונה את הביטחון הכי עמיד בטווח הארוך.
בבייקידס, התוכנית שאני מנחה כבר ארבע שנים, ראיתי את זה קורה מעל 1,283 ילדים שעברו בקבוצות, והדפוס חוזר על עצמו כל פעם, ילד שמתחיל מכווץ מסיים את המפגש בגב זקוף, לא כי מישהו אמר לו שהוא מוצלח, אלא כי הוא ראה את זה בעיניים שלו.
להעמקה נוספת בנושא, מוזמנים לקרוא גם את ביטחון עצמי לילדים: איך בונים אותו בפועל, לא רק מדברים עליו.
שאלות שהורים שואלים
האם ביטחון עצמי נמוך הוא תמיד סימן לבעיה עמוקה יותר?
לא בהכרח, ילדים עוברים תקופות של חוסר ביטחון בעקבות מעבר כיתה, שינוי חברתי או גיל התפתחותי מסוים, וזה הופך לדאגה כשזה נמשך זמן רב, חוצה כל תחום בחייו, ומונע ממנו לנסות דברים חדשים לחלוטין.
איך יודעים אם מחמיאים לילד יותר מדי?
אם המחמאה היא תמיד כוללת ולא מתייחסת למעשה ספציפי, היא בדרך כלל לא עוזרת, ומחמאה שמתארת מה הילד עשה, ולא מי הוא, היא זו שבונה.
מה עושים כשהילד מוותר מהר על כל דבר חדש?
מקטינים את המשימה עד שהוא יכול להצליח בה, ובונים משם, כי קפיצה למשימה גדולה מראש רק מחזקת את התחושה שהוא לא מסוגל.
שלכם, מרסל רביבו, בייקידס – העצמה פוגשת אפייה.
מאמרים נוספים שיעניינו אותך
הילד שלכם בגילאי 8 עד 14?
תוכנית ההעצמה של בייקידס עובדת בקבוצות קטנות, פעם בשבוע אחר הצהריים, עם תוצאה שהילד מחזיק ביד בסוף כל מפגש.
לפרטים על תוכנית ההעצמהנציג מהצוות של מרסל יחזור אליכם עם כל הפרטים.
מוזמנים לשתף את המאמר עם חברים או בני משפחה
מרסל
